ריקוד הודי בסגנון קאטק
קאטק Kathakהוא אחד משמונת הסגנונות של הריקוד הקלסי של הודו המגיע מצפון הודו.
ריקוד הקאטק מספר את סיפורי האפוס ההודים ע'י פנטומימה, מוסיקה וריקוד. קאטק הוא ריקוד בעל טכניקה מורכבת של מקצבים המופקים ע'י תיפוף הרגליים ועם שימוש בפעמוני קרסול, פירואטים מהירים וממיקה של הפנים.
היסטוריה
את ההתיחסות המוקדמת ביותר של המילה "קטאק" אנו מוצאים בסיפור האפוס ההודי הגדול "מהבהראטה" כשארג'ונה עוזב אל היער, מתלווים אליו הקאטקות המספרים את הסיפורים השמימיים במתיקות.
המונח קאטק מגיע ממילה בשפה הסנסקריט קאטה
שפרושה "זה שמספר סיפור". Kathakar שפרושה "סיפור" והמילה קאטה (katha)
הקאטקה היו משפחות ברהמין, דבקים של האל קרישנה, שהיו ידועות כמספרי סיפורים. הן באו מהערים הקדושות של צפון הודו, בהן הן היו מופיעות הופעות שבו הרקדן/שחקן היה מדקלם, שר, מתופף ורוקד מאפיזודות מן האפוסים הדתיים.
בין שורות העלילה היו נירקדים קטעים קצרים של מחול מופשט ע'מ לשנות את האווירה לפני המערכה הבאה בסיפור.
החוויה העיקרית של הופעות אלו הייתה החוויה הדתית. במידה רבה הקאטקה, שהיו מקסטת הכהנים (ברהמין), ולכן היתה להם גישה קלה יותר לטקסטים הדתיים, היו גם אחראיים לשימור היסטורי ופילוסופי של התת יבשת של הודו דרך המיתוסים והאגדות שלה.
ההיסטוריה של הקאטק
קאטק בחצרות המלוכה
קאטק עמד בפני שינוי כאשר שורה של שושלות מוסלמיות ממרכז אסיה פלשו לצפון הודו במאה ה14.
המסורת המוסלמית רואה באלוהים כישות מופשטת ונראתה כסתירה לאלוהיות הרבות הקימות בדת ההינדית. הדבר גרם לריקוד לקבל תפנית מעניינת וחלק מרכזי מהרפרטואר היה שימת דגש על יופי מופשט של תנועה ומגוון שלם חדש של מקצבים.
קצב נהיה למרכיב חיוני ופעמוני הקרסול ותופי הטבלה קיבלו ביטוי חזק יותר.
שפע כינוסים של אוהבי מוסיקה וריקוד היו בתקופה זו והשליטים היו פטרונים אדוקים של הריקוד.
האימפריה הבריטים ועצמאות הודו
האימפריה הבריטית סיימה את כיבושה של הודו בסוף המאה ה-18. השליטים החדשים של הודו, באופן כללי, לא העריכו את תרבותה ותרגול סגנונות הריקוד.
בעקבות זאת הריקוד הקלאסי ירד למחתרת ברוב חלקי הארץ בשל חוסר בחסות ועידוד מהרשויות.
משפחות הקאטקה המשיכו לטפח את האמנות בסתר וכך האומנות לא נעלמה מן העולם.
ב1947 זכתה הודו בעצמאותה מהשילטון הבריטי ונחשול של מודעות לאומית והחייאת המורשת התרבותית החל.
מאז הכרזת העצמאות, המדינה וחברות עסקים הפכו להיות הפטרונים החדשים של התרבות והאומנות.
ב40 שנה האחרונות אפשר לראות יותר ויותר נשים רוקדות על אף שכמה מהמשפחות המסורתיות זה עדיין בגדר טאבו.
המעבר לבמות ולאולמות תאטרון שינה מעט מאופיו של הריקוד והאופי הלא פורמלי והאינטראקטיבי עם הקהל פינה מקום למהירות ולאלמנטים דרמטיים יותר כגון כוריאוגרפיה של קבוצות ונושאי ריקוד עכשוויים, מופשטים שאינם דתיים.